גירושי הורים – הם תמיד טראומה לילד, בכל גיל

הורים שלי כאשר אני בן 12 יומים

הייתי בערך בן 18 ממש לפני הגיוס לצבא. אני זוכר שזו הייתה שבת, ועדיין ישנתי מוקדם בבוקר. פתאום שמעתי קולות חדים, טריקות של דלתות ארון במטבח – לא כאלה שנסגרות בטעות, אלא כאלה מלאות בעוצמה. חזקות כאלה. ופתאום נהיה לי קר בפנים. הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. הבנתי שהורים רבים. וידעתי גם פחות או יותר למה. יש לי עיניים, אני רואה מה קורה בבית. הייתה לי תחושה ברורה – זה הולך לכיוון גירושים.

זה לא משהו שיכולתי בכלל לדמיין. מבחינתי, נישואים הם "עד שהמוות יפריד ביניהם". בשמחה ובעצב רק ששכחו לציין גם בסבל. כי בפועל ככה זה היה אצל רב האנשים.

סטייה קטנה, לפעמים אני שואל את עצמי מה היו עושים הסבים והסבתות שלנו אם היו חיים בתקופתנו? כמה מהם באמת היו נשארים נאמנים לבני הזוג שלהם? בואו נהיה כנים – לא הרבה.

אז כן, כמה חודשים אחרי, כבר התגייסתי. ניסיתי להדחיק ולשכוח. חזרתי הביתה, ואז אבא הוציא אותי לשיחה. ושם הוא אמר לי כי הם מתגרשים. והוא עוזב את הבית.

אבא שלי קיווה שכבחור בן 18 אני אבין אותו. איזה טעות! כשיש גירושים הילדים תמיד נמעכים בין הפטיש לסדן. והם נאלצים לבחור צד רק כדי לשרוד. גם אני עשיתי בחרתי.

הבנתי שזה יקרה, אבל לא רציתי להאמין. נאחזתי בתקווה עד הסוף. וכשזה קרה זה הרגיש כמו ברק ביום בהיר. כל כך הדחקתי את מה שהרגשתי, שאני אפילו לא מצליח להיזכר מה הייתה האווירה בבית בתקופה ההיא. כנראה ניסיתי להימנע מלהימצא בבית. הצבא עזר לי עם זה. וכאשר הייתי חוזר הביתה החברים והאלכוהול עזרו לי לברוח מהמציאות.

בחרתי בצד של אמא. אבא מבחינתי הפך לבוגד. חשבתי שהוא חייב לעשות הכל כדי לשמר את המשפחה. אבל הוא פשוט נכנע ועזב. ואחר כך – תארו לעצמכם – אחרי כמה שנים, הוא התחיל לגור עם אישה אחרת. לא יכולתי לעכל את זה. אמא סובלת לבד, והוא עם מישהי אחרת? כעסתי עליו בטירוף! לא הבנתי למה הוא, למרות שגר עם אישה אחרת כבר חמש שנים, לא יכול לבוא לתקן ברז במטבח של אמא?! היא הרי אמא של הילדים שלו! זה הטריף אותי.

והוא מסכן באמת חשב שבגיל 18 אני מסוגל להבין. אבל בת'כלס לקח לי שבע־עשרה שנה להבין באמת מה קרה שם. דרך חוויה אישית ודרך תרפיה אישית. כן – 17 שנה! עכשיו כשאני כותב את זה – אני בהלם. אף פעם לא עצרתי לחשוב כמה זמן לקח לי לעכל את זה באמת. הלב רועד לי…

ועכשיו תחשבו על ילד שהוריו התגרשו כשהוא היה בן 3, או 5, או 7? הוא בכלל לא מבין מה קורה. היה ככה ופתאום אחרת. אבא הלך סימן שהוא בוגד, וזהו זה. והם חיים ככה שנים, אפילו עשרות שנים, בלי לדעת עד כמה זה משפיע עליהם. גם אם רואים את אבא כמה פעמים בשבוע. הילד יכול להיתקע באותו גיל שבו קרה הגירושין. אפילו בצורת הדיבור שלו ניתן לזהות תקיעות מסויימת - לדבר כמו ילד בן 3 כאשר הוא כבר בן 7-8. אני רואה את זה אצל הבת הקטנה שלי, אליסיה. היא מדברת כל הזמן בקול צייצני, דק, ילדותי כזה כאילו היא עדיין בת שלוש. ואני מבין למה. אני יודע שהיא עדיין מאמינה שיום אחד ההורים שלה יחזרו. אני יודע! כי גם אני האמנתי בזה על ההורים שלי.

אולי נסחפתי קצת 😅אבל הנקודה שלי היא כי גירושים זה קשה בכל גיל. כי אנחנו תמיד נשארים הילדים של ההורים שלנו. ותמיד נבחר צד גם אם זה לא במודע. אבל האמת? לא חייבים. זו הבחירה שלהם, הסיפור שלהם, והאחריות שלהם. וכן זה משפיע עלינו. וכן אנחנו רוצים לא להיכנס לזה. וזה אפשרי. אפשר לא להיכנס לזה. אפשר להישאר בקשר טוב ואוהב עם שני ההורים. כי הגירושים שלהם לא משנים בכלל את האהבה שלהם אלינו. הם אוהבים אותנו תמיד. גם אם הם עצמם לא הצליחו להסתדר.

נדמה לי שאבא שלי פשוט חיכה, בשקט, באהבה. חיכה 17 שנה עד שאני אבין באמת. הוא לא אמר מילה אחת של תלונה. רק חיכה. רק אהב. תודה לאל שאני הצלחתי להבין ❤️🧡

אוהב אתכם, אבא ואמא.

אני לא יודע איך לסיים את כל זה…אבל תזכרו דבר אחד לא תמיד חייבים לעבור את כל הכאב הזה בעצמנו כדי להבין. אפשר להגיע להבנה הזו מהר יותר. אפשר לרפא. אפשר לבחור לא לשאת את זה כל החיים.

חיבוק גדול 🔆