הטראומה של הנטישה – כשהלב לא מבין למה שוב זה קורה לי

נטישה — זו תחושת עומק שאתה לא נחוץ לאף אחד, והיקום כל הזמן מוכיח לך שזה באמת ככה.

נטישה היא דחייה רגשית. אם דחייה פיזית היא כשמישהו עוזב אותך, צועק עליך, מנתק קשר. אז נטישה הרבה יותר עדינה: האדם יושב לידך, אבל אתה מרגיש שהוא בכלל לא איתך.

זו אחת הטראומות הכי עמוקות שלי. ב־4 השנים האחרונות התבוננתי בה, חקרתי איך היא השפיעה על החיים שלי, על הבחירות שלי, על מערכות היחסים שלי, על הדרך שבה בחרתי בנות זוג.

למדתי לזהות מתי אני פועל מתוך הטראומה הזו, ומתי מתוך חיבור לעצמי. אצלי, השיעורים המשמעותיים בחיים הגיעו דרך זוגיות. גם הטראומה הזו הכי חיה שם. אצל גברים טראומת הנטישה לרוב מגיעה מהאם. ואמא זו אהבה, חום, מגע, רוך. לי לא היה את זה בילדות. הייתי ילד מחליף. (אם זה מעניין אותך לדעת מה זה — כתבו לי בתגובות, ואשמח לפרט.)

בשנים הראשונות לחיי, אמא שלי לא הצליחה לתת לי את מה שתינוק צריך, אהבה אימהית, חום, תחושת ביטחון. ומה שקרה בפנים זו התחושה: "אי אפשר לאהוב אותי סתם ככה. אני חייב להוכיח שמגיע לי שיאהבו אותי."

ומאז שוב ושוב בנות זוג עזבו אותי עם הסיבה ש"אני טוב מדי בשבילן", ואני המשכתי להוכיח לעצמי שלא אוהבים אותי.

תמיד חוויתי פרידות בצורה כואבת. האהבה הראשונה שלי הייתה בגיל 11. פתאום היא הפסיקה לדבר איתי ואז עזבה את חוג הריקוד שבו הכרנו. סבלתי מעל שנה.

אחרי הצבא הייתי עם מישהי חצי שנה. היא עזבה אותי. שלוש שנים הייתי שבור. נפרדתי אפילו מבחורה אחרת רק כי קיוויתי לחזור לראשונה 🤪

בגיל 17 הכרתי מישהי. אחרי שבוע הרגשתי שאני אוהב אותה ואמרתי לה. למחרת היא נפרדה ממני. האדמה נשמטה לי מתחת לרגליים.

ואשתי לשעבר אחרי 9 שנות נישואים עזבה אותי לאיש אחר. כן, גם זה קרה.

אפשר לומר ש"עשיתי חיים" 😁😂

אחרי הגירושים, כשכבר לא יכולתי לשאת את הכאב, התחלתי לשאול את עצמי מה קורה פה בעצם? למה שוב ושוב אותו תסריט? אנשים שונים אבל הסיפור חוזר על עצמו. והתשובה הייתה שם.

קודם כל הייתי צריך ללמוד לאהוב את עצמי. עד שאני לא אוהב את עצמי באמת אף אחד לא יוכל לאהוב אותי. ושנית הייתי צריך להבין שאני זה שיצרתי את כל הסיטואציות האלו, שוב ושוב. כדי להוכיח לעצמי שאותי לא אוהבים. כמו שאמא "לא אהבה", כך גם האחרים.

כל קשר חדש ובמוקדם או במאוחר הייתי יוצר מצב שבו עוזבים אותי. הייתי עושה דברים שמכאיבים, מציק, דורש יותר מדי תשומת לב, או דווקא פסיבי לגמרי. זה לא היה מודע. אלה תוכנות תת־הכרתיות עמוקות. אבל ברגע שראיתי את זה, כשהבנתי שאני אחראי משהו השתחרר. והטראומה הזו כבר כמעט לא מפריעה לי. ואם היא כן צצה אני יודע לזהות את זה, ולעצור לפני שאני פועל מתוכה.

אני יכול גם ללמד אותך לזהות ולרפא את הטראומות שלך.

כתבו לי אם נגע בכם, ואם בא לכם לשתף בסיפור שלכם.

חיבוק גדול 🔆🥰