לא בושה להיות חלש - אפשר לבקש עזרה

כשהייתי בן 18 התגייסתי לצה״ל. לא רציתי את זה בכלל. לא קרבי,ולא נעלים. אבל הייתי מתאים — חזק פיזית, יציב נפשית, פרופיל גבוה, הייתי עולה חדש טרי ותמים, וקצין מיון אמר אם לא תחליט לבד לאיזה יחידה תרצה, אז נחליט בשבילך. בחרתי נ"מ. הלכתי נגד עצמי.

לא פחדתי להיפצע או למות. פחדתי להיראות חלש, בעיקר בטירונות.

במהלך הטירונות טרטרו אותנו ארבעה חודשים. שכיבות סמיכה, אימונים בלי סוף, הידיים רועדות, הגוף בקושי מתפקד, והמפקד שואל:

– עייף?

ואניעונה לו:

– לא.

– אז עוד עשר.

וככה עד שלא נמאס לו.

עד היום אני תוהה מה היה קורה לי אם הייתי עונה "כן"... 🤔

אז עוד לא ידעתי, אבל כבר באותם ימים התחלתי ללבוש את החליפה של ״אני מסתדר לבד״. לא משנה מה קורה לא ביקשתי עזרה. לסחוב, להוכיח, לשתוק.

ככה גם המשכתי בעבודה, בזוגיות, במשפחה, כלפי חוץ הכול עובד. בפנים הכול סדוק.

ואז זה הגיע משבר רציני. הנישואים התחילו להתפרק. משקל עלה ל-105 ק״ג, כאבי גב, ורידים בולטים, כעס, עצב, כדורי הרגעה, אין שקט נפשי, רגשות כלואים, קול כבוי וגירושין. 💔

ופתאום אני מבין, כדי שמישהו יבין אותך אתה צריך לדבר. כדי שיחסים יחזיקו צריך ללמוד לדבר ולהרגיש. כדי שהגוף לא יישבר צריך להפסיק לבגוד בעצמך כל יום.

החיים מלמדים לפעמים בעדינות לפעמים בכאב. אבל בסוף הם מחזירים אותנו פנימה, מזמינים אותנו להפסיק להעמיד פנים, להתקרב לעצמנו, להסכים להיות אנושיים.

וכשאתה סוף־סוף אומר לעצמך "אני לא מסתדר", פתאום אתה מגלה כי אף אחד לא צוחק עליך, אלא מושיט יד.

אני כותב את זה כי הרבה גברים ונשים חיים על אוטומט. חושבים שאם פעם אחת בגדתם בעצמכם זה לו נוראה. שתקתם פעם אחת - בקטנה.

אבל טיפה אחר טיפה ובסוף הכד מתפוצץ. הגוף נשבר, עייפות כרונית, זוגיות כורסת, כל ערב אלקוהול. כוס יין אחד בערב בשביל להירגע, אבל כל ערב.

הנפש כבר צועוקת די, עצור! אבל לא ניתן לשמוע.

אני רוצה לומר דבר חשוב, אפשר אחרת! אפשר ללמוד להרגיש, לדבר. לא לקטר, אלא סוף-סוף להפוך להיות אמיתי.

אם הטקסט הזה נוגע בך, אולי הגיע הזמן שנדבר. תשלוח לי הודעה כאן באתר. אנחנו פשוט נתחיל משיחה קצרה. אמיתית בלי מסכות, בלי שיפוט.