מערכות יחסים – זה לא פשוט, אבל כל כך נעים וכולנו רוצים את זה!

אני

בואו נודה – אף אחד אף פעם לא לימד אותנו איך לבנות מערכות יחסים. במקרה הטוב אמרו לנו: "כשתגדל תבין!". רק שאף אחד לא אמר מה בדיוק אמורים להבין. כאב, סבל, אכזבה – זה מה שיצא לי להבין ממערכות יחסים.

איך אני הבנתי פעם מה זה "יחסים"? זה כשבן ובת נפגשים, מתנשקים כל הזמן, מתחבקים, חוקרים אחד את הגוף של השנייה, תמיד בקשר, שואלים עשר פעמים ביום "מה שלומך?", הולכים לכל מקום רק ביחד, ותמיד הכול טוב. ואם יש ריב זה נורא. או שזה סוף הקשר, או שצריך מיד לקבור את זה, גם במחיר של לוותר על עצמי. אבא שלי תמיד אמר לי עם נשים לא מתווכחים, ובטח שלא רבים. אז ככה גדלתי, וככה חשבתי שיחסים אמורים להיראות.

ולמה לא? אם כילד חסר לי חום, אהבה, מגע ואכפתיות מאמא למי אפנה? היום אני כבר יודע לבקש חיבוק ממנה כשאני צריך, אבל אז באמת חשבתי שזו אחריות של האישה בחיים שלי לספק לי את זה. לא של החתול, נכון? אז כל בחורה שיצאתי איתה שמה עליה את כל המשקל הזה. טוב, כמעט כל אחת 😅

חשבתי באמת שככה נראים יחסים וככה זה צריך להיות לנצח. גם ההורים שלי תמיד דיברו על בן/בת זוג אחד לכל החיים. ואז — בום! — גירושים אחרי 19 שנות נישואין. וזה טלטל אותי מאוד, למרות שכבר הייתי בן 18. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

בתקופת הנעורים, כמעט כל מי שיצאתי איתה בסוף אמרה שאני חי בעולם ורוד והייתה נעלמת בלי להסביר. נשארתי רק עם השאלה – מה עשיתי לא בסדר? אבל תשובה לא קיבלתי.

ועכשיו, כשאני מסתכל על זה מהצד, אני שואל את עצמי מה הן בכלל ציפו למצוא בגיל 16–18? החלטות בוגרות? בנוגע למה? היום אני כבר מבין, שיש שלב ראשוני של הִתְלַקְּחוּת שזה טבעי, יש הורמונים, יש משיכה, רוצים להיות ביחד כל הזמן. אבל הבעיה הייתה כשזה נגמר, אני לא הבנתי למה זה לא יכול להמשיך בדיוק ככה. אף אחד לא הסביר שזה שלב זמני. אף אחד לא דיבר. לא דיברו על ציפיות. וזו הבעיה הבסיסית – אין דיאלוג.

כולם חושבים שזה "יסתדר איכשהו", או פשוט נפרדים. ואז מחפשים אשם. ובעצם כל מה שהיה צריך לעשות, זה פשוט לפתוח את הפה ולדבר. לדבר בכנות, להגיד מה מתאים, מה לא מתאים, מה חסר, מה קשה. לשבת אחד מול השנייה בערב, ולנהל שיחה. עם כבוד ובלי דרמה.

כל כך כואב לי לראות זוגות מדהימים נפרדים, מאשימים זה את זו בלי להבין ששיחה אמיתית יכלה לשנות הכול. הלוואי והייתי רואה שלטי חוצות ענקיים שכתוב עליהם דיאלוג הוא הכלי החשוב ביותר בזוגיות! כבוד לרגשות, שמירה על גבולות אישיים, שיחה פשוטה עם לב פתוח.

נכון, שיחה כזו לא תמיד תציל את הזוגיות. יש מצב שאחרי שתשבו לדבר באמת תבינו שהדרכים שלכם נפרדות. אבל זה יקרה בכנות, בלי פצעים פתוחים, בלי שנאה. תישאר הערכה, תישאר תודה, ותמשיכו הלאה עם לב שלם.

ולעומת זאת יש סיכוי אדיר, שדווקא דרך הדיאלוג תעברו לרמה חדשה של קשר. תתחילו באמת להכיר אחד את השנייה. לראות את עצמכם כמו במראה וללמוד מזה. ושם בדיוק שם מתחיל הצמיחה האישית המטורפת, שלא דמיינתם.

אני עברתי דרך. לא הבנתי מה זה יחסים, חוויתי גירושים, הצלחתי לבנות מערכת יחסים טובה עם גרושתי שלוש שנים אחרי. היום אני בזוגיות עם אישה מדהימה, אלכסנדרה, שבה אנחנו כל יום עובדים על עצמנו, על הקשר, מתוך כבוד עמוק. גם כשכועסים 😊

זה לא אומר שכל יום הוא עבודה קשה. לפעמים אלו הדברים הקטנים, היא גילתה שלא נעים לי כשבזמן שאני שוטף ידיים, מישהו דוחף יד או שוטף סיר פתאום. ואני הבנתי שלא נעים לה כשמכניסים סיר רטוב לארון. דברים קטנים – שחשובים בגדול ❤️

יש לי ניסיון אדיר בזוגיות, ויש לי זווית שונה. אבל זו זווית שעוזרת לעבור ממקום ילדותי בקשר למקום בוגר, חזק, מודע ומדויק.

כתבו לי בתגובות מה אתם חושבים.

מחבק את כולכם 🔆❤️