עייפים מלהאשים את כולם? אולי הגיע הזמן להסתכל פנימה

רוב החברה נמצאת במצב תודעתי של קורבן. זה לא מעודד, אבל זו המציאות. תסתכלו רגע בחדשות דיווחים על תקריות לא פוליטיות במיוחד. לא נתנו למישהו להיכנס לשירותים, התווכחו על חניה, גבר התפרץ בתור בסופר כי "חיכה יותר מדי" ופשוט הרס את הקופה.

כשאתם קוראים חדשות כאלה או פוסטים סוערים על מקרים שקרו שימו לב לאילו מילים משתמשים בהם. כנראה תמצאו ביטויים כמו "הם היו חייבים לפתוח עוד שלוש קופות", "הוא בכוונה נכנס ולקח לי את החניה", "הם מחויבים לאפשר שימוש בשירותים לכולם". מסכימים? אלה ביטויים מאוד מאשימים ולא הכי נעימים.

המאפיין של אדם במצב קורבני כזה הוא העברת הפוקוס מעצמו כלפי חוץ. לא הוא במצוקה, אלא העולם אשם, הם אשמים, ובאופן מסתורי כל הבעיות של האחרים איכשהו נופלות עליו.

וזה קשה. קשה מאוד לחיות כל הזמן כשאתה מאשים מישהו אחר בכל מה שלא עובד לך. זה שואב אנרגיה, זה לא נותן שקט, המוח טרוד, הגוף מתוח, היחסים נהרסים, ויש אינסוף וויכוחים של "מי צודק ומי לא". הגוף כמו קפיץ מתוח שמוכן להתפוצץ בכל רגע. מצב רוח ירוד, אדישות, תחושת תקיעות.

למי שלא קרא עדיין ממליץ על הספר של תומאס האריס "אני בסדר – אתה בסדר". האדם מהדוגמה שלנו ייחשב שם כ-"אני בסדר – אתה/אתם לא בסדר". זו עמדה של עליונות, שליטה, האשמה. אני הייתי מוסיף גם עמדה מאוד ילדותית ונעלבת. כמו ילד מפונק שדורך ברגל וצועק על ההורים שלא קנו לו צעצוע או ממתק.

הרבה פעמים הסיבה שאנשים תקועים בעמדה הזו היא פשוט חינוך. אם ההורים עצמם נהגו כך, או שהילד רק קיבל בלי ללמוד גבולות, ואם אף אחד לא הראה שאפשר גם אחרת אז אין פלא שזה ממשיך לבגרות. זה אולי סביר בגיל ההתבגרות אבל מבאס מאוד לראות כמה אנשים נשארים שם. כי לבד מאוד קשה לצאת מזה. לפעמים באמת צריך עזרה מקצועית.

בקליניקה שלי, אני עוזר לאנשים להפנות את הפוקוס פנימה. אנחנו משנים את דפוסי החשיבה, ובתוך זמן לא ארוך האדם מתחיל לגדול, להתחבר למודעות ולצמוח למקום חדש בו הוא מרגיש כ-"אני בסדר – וגם אתה בסדר".

ושם, לראשונה, מופיעה השאלה האמיתית "בשביל מה יצרתי את הסיטואציה הזו במציאות שלי?"

תתחילו לשאול את עצמכם:

– מה זה בא ללמד אותי?

– מה אני מרגיש ביחס לסיטואציה הזו?

– מה אני יכול לקחת מזה?

כי בעולם שלכם יש רק אתכם. כל השאר שחקנים שבאו לעזור לכם ללמוד את השיעור שלכם. סיכמתם איתם מראש, ועכשיו אתם נעלבים על כך שהם עשו בדיוק את מה שהם היו אמורים לעשות. קצת חוסר כבוד, לא? הם ממש השקיעו.

אם אתם מרגישים תקועים במקום כזה, או שאתם מכירים מישהו שצריך עזרה לצאת מהלופ,

כתבו לי בפרטי.

נעשה סדר, נבין מה קורה, ונעשה את זה במקום בטוח ומכיל.